אכלו לי, לבשו לי

שיירשם בדפי ההיסטוריה – גם אנחנו ביקרנו בגאפ ישראל. עשינו זאת, דרכנו בממלכת המהומה רבה על לא דבר שקמה לה בעזריאלי. ולמה? כי עברנו בשכונה ונזכרנו שוויזה או ישראכרט נתנו לנו זיכוי של 50 שקלים. חוץ מזה, שלטי הענק המעצבנים האלה עם ה"Hello Tel-Aviv" כבר ממש הוציאו אותנו מדעתנו וקיווינו שאם סופסוף נשתף פעולה עם שטיפת המוח, הם ייעלמו ויחזירו לנו את בר רפאלי. הם לא.
קטן, מאכזב, צפוף ויקר, זה בתשובה לשאלתכם 'איך היה?'. אבל יותר מזה שלא מצאנו ולו פריט מעניין אחד לרפואה, מה שככל הנראה השאיר אותנו לנצח עם זיכוי של 50 שקלים בארנק, בעיקר צבט לנו בלב איך מעוז המיינסטרים האמריקאי הזה שנהג להרטיט את לבנו הקטן בגיחות החו"ליות המזדמנות, מציג פה גרסה חיוורת, קטנה, עלובה ולא משתלמת.
חששנו מהיום הזה, היום שבו נשוטט בקניון ונפליג מקסטרו ל-H&M ומשם לגאפ, לאולד נייבי ולברשקה. לא כי מדובר במתחרות ענק בשוק שבו גם אנחנו פועלות, אלא בעיקר בשל אותה רומנטיזציה שליוותה את החופשות הנדירות מדי בחו"ל וסופה להתפוגג ולהפוך לחוויית שופינג מקומית, צפופה, יקרה ונטולת קסם. לא עוד אנחות של אושר למראה סניפי גאפ בניו יורק, לא עוד צווחות של עונג למראה סייל בסניף H&M אירופאי ולא עוד מסע קניות אימתני עם שטר של חמישים דולר באולד נייבי. נותר רק לקוות שלא יגעו לנו באורבן אאוטפיטרס.

נאמר כבר הכל

נאמר עליו כבר הכול. שהיה אדם לחוץ ולא נחמד, כמו שאמן מסוגו אמור להיות. שאחרי מות אימו והתאבדותה של חברתו הטובה כבר לא ראה טעם לחיים. בכלל, היה גדול מדי עבור החיים הקטנים והבינוניים הללו.

סופר עליו כבר הכול. על קרב הדיוות הגדול בין ליידי גאגא ודפני גינס על הזכות לנעול את נעלי הארמדילו האימתניות שעיצב. על תצוגות האופנה שלו שתמיד היו גדולות מהחיים, בין אם היו מעורבים בהם זאבי פרא, הולוגרמות של קייט מוס, פרפרים חיים, דוגמנית קטועת רגליים וכו' וגו'.

כמובן שאין להתעלם מרשימות הסלבס שעזרו לקריירה שלו לנסוק מעלה. ביורק, שרה ג'סיקה פארקר, ריהאנה, דרו ברימור, בת' דיטו, ליידי גאגא ואפילו צ'רלס, הנסיך הבריטי קפוץ התחת. ובכל זאת, קשה להתעלם ממותו הטראגי של אלכסנדר מקווין. מעצב אופנה, אמן וגאון שלא הכרנו אישית אבל מותו הצליח להעיב לנו על מצב הרוח בימים האחרונים.

וכאילו זה לא מספיק, נחתה עלינו גם הידיעה על הגעתה הצפויה של "ברשקה", חברת הבת של "זארה", לישראל, שרק הוסיפה לנו לדכדוך הכללי. שלא תבינו לא נכון, אנחנו חובבות זארה ידועות ולפעמים אפילו אפשר לתפוס אותנו מרחרחות כאחרונות הטינאייג'ריות בין מדפי "פול אנד בר". אבל משהו בהסתערות ההמונית על ישראל מטעם כל רשתות האופנה הבינלאומיות להמונים, גורם לנו לחשוש לא רק ממראה התלבושת האחידה שגם ככה מאפיין את הרחוב הישראלי אלא גרוע מזה, מאובדן חדוות השופינג השמורה לנסיעות הנדירות שלנו לחו"ל. על גורלם של המותגים המקומיים אנחנו בכלל לא רוצות כבר לדבר. אנחה.